<h1>ספר התרומות שער ס"ז חלק ג'</h1>
<h2>דף יא.</h2>
והיכא דבע"ח מאוחר קדם וגבה בענין הלואה של גוים, וכיצד ב' ישראל שהלוו ממון לגוי אחד בשטר שלהם ובשעבוד נכסים, ובע"ח המאוחר החזיק בנכסיו מהו. ובזה יש מחלוקת, דאיכא מ"ד דינא דמלכותא דינא, ואיכא דס"ל דמה שגבה גבה, דמנהג מקומנו דמלכא יהיב לן רשותא דכל ישראל ליעביד דינא לחבריה בדיננו ולא בדיניהם אם לא קא בעי נתבע למיעבד דיניהם, הילכך איסתלק מינן טעמא דדינא דמלכותא. ועוד שאין אנו דנין דינא דמלכותא כי אם בעסקי המלכות בלבד, אבל במה שבין אדם לחברו לא נאמר דין זה, וכמו שבררתי והארכתי דין זה בשער שהקדמתי של מ"ו. ובזה שאלתי הרמב"ן ז"ל וזה אשר השיב לי [סימן ע"א], שטר של ערכאות כשר הוא למשעובדים בראיות גמורות ובנוסחאות בדוקות לגאונים כך הם, אבל אי שטרא פרסאה הוא שכשר לבני חורין כמו שאמרתם, דבר ברור הוא שבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה בקרקע וכ"ש במטלטלין, אבל בשטרות של מלכות כמנהג מקומות הללו אע"פ שהן פסולין מן הדין, דלית בהו עידי חתימה אלא סופר אחד בלבד, כיון שהן כשרין מדינא דמלכותא גובין מהן אף מן המשועבדין, דקלא ודאי אית להו, ובע"ח מאוחר שקדם וגבה מוציאין מידו בקרקעי אבל לא במטלטלי, דאפילו בשטר [שלו] בעינן אגב, דלא עדיפי משטר כשרות שלנו לפי דעתנו שכתבנו לך בתשובה אחרת, ע"כ.
